עולת ראיה, עניני תפילה, דרכי פעולת התפלה י״א

1 יא "אלא מתוך שמחה של מצוה" שם.. המצוה היא יוצאת ג"כ לפעל לחוץ לנפש העושה אותה. אמנם השמחה היא הרגשת שלמות הפנימית של הנפש הישרה בהיותה מרגשת יושר מהלכה וטובו. והתפלה, בהיותה הפרי המובחר של הזמן ע' כוזרי מאמר ג' סי' ד' וההשלמה הנפשית הפנימית היא תכלית לה, ראוי שתתגלה בעונג החיים הפינמיים השלמים, בשמחה של מצוה. "ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך" שם. יש כונה פרטית, שהיא כונת פירוש המלות והענינים, ויש כונת כללית, שהיא כונת הלב בגדולת השי"ת ורממות הנפש הראויה לה ע"י האורה באור ד', ששעת התפלה מסוגלת אליה. זהו שלמדנו כאן, שלבד כונת המלות והענינים הפרטיות צריך לכוין לבו לשמים ברממות השי"ת, לפי מה שתוכל נפשו שאת, וע"י זכרון השי"ת וגדולתו תתרומם הנפש לשלמות תכלית התפלה, וממילא היא סגולה להתקבלות התפלה. ועל זה אמר אבא שאול סימן לדבר תכין לבם, שע"י זכרון השי"ת מתכונן לבם לצדק ולמישרים, וכדברי רבנו יונה בשערי תשובה שער ב' סי' א', ושער ג' סכ"ז על פסוק "בד' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל", שזכרון השי"ת מביא שזרע ישראל יהיו צדיקים ומהוללים, כי ע"י זכרון השי"ת מתרוממת נפשם לכל מדה טובה ולכל כשרון מעשה וחכמת לב. וכן השי"ת הוא המכין לבם, במה שמתרומם לבם לגדולות וע"י זכרון השי"ת ועוזו, וע"י זה תקשיב אזנך, והוא סימן לדבר שמלבד הכונה הפרטית, שהיא ודאי עיקרית, צריכה ודאי כונה כללית, שהיא מצוינת בשם "יכין לבו לשמים", והיא מועלת להתקבלות התפלה.